נעלי ספורט לבעלי צרכים מיוחדים, דברים אלה נכתבו מנקודת מבטה של אימא לבוגר אוטיסט.
נעלי ספורט לבוגר אוטיסט, "לבזבז" כסף על מותגים… בוודאי שלא.
מה כן? … הקשיבו להתפתחות בעניין המסע שלי לתת לגילי פעילות ספורטיבית ההולמת את מצבו.
כמה פרטים על גילי, בן 35, אוטיסט, תפקוד נמוך, לא מדבר, מתקשר באמצעות תוכנות או באמצעות סימנים בלתי מילוליים. גר בבית לחיים, תושב רעננה.
כמה פרטים עליי: עובדת כמורה עצמאית, בת 66, גרושה (שנתיים). ילידת ישראל, תושבת רעננה.
זה התחיל כך, הודעה: "גילי קרע את הנעליים שקנינו לו בשבוע שעבר, ולפני כחודש אביו קנה לו נעליים חדשות שגם אותן קרע".
אני: זאת הפעם הראשונה?"
"לא, כבר תקופה…. חוזרים וקונים לו, והוא קורע אותן".
תקופת תחילת הקורונה… לא ראיתי אותו קרוב לחודשיים, נפגשנו אחת לשבוע, עם מסכות על הפנים במרחק של מטר בנוכחות מדריך … הכל משתבש….
אני: "אם כך, מה הוא נועל?"
מבלי להתבלבל היא אומרת מהצד השני: "את הקרועות".
אני: "מה?"
אני מגיעה לבית שלו, רואה איך הוא "טיפל" בנעליים, הסולייה קרועה לחצי, הרפידה קרועה לגזרים.
ואז אני נכנסת לפעולה וחושבת: נגיד, שגילי היה ילד רגיל, האם גילי היה נועל נעליים כאלה?
ותשובתי הנחרצת לעצמי: לא.
הנעליים עשויות מחומר לא נוח ולא גמיש מספיק לפעילות ספורטיבית.
האם המידה נוחה לגילי? כמה שעות ביום הוא נועל את הנעליים האלה? מה הייתי רוצה לתת לו, בלי קשר למחיר.
אז מה היה לנו עד עכשיו, אם נחבר את הדברים מהפוסט הראשון, עולה התמונה הבאה: בוגר אוטיסט שמסרב ללכת לשיעור ספורט, ובמקום לצאת לפעילות, הוא מעדיף להיות בחדר, עולה במשקל, וקורע את נעלי הספורט שלו.
כאימא אני מרגישה שהכל עליי, שהפתרון/ות יבוא/ו רק ממני.
הבנתי שקניית נעליים מאותו סוג שכבר היה לנו, לא תקדם אותנו.
וכעבור יום או יומיים, אני מציעה למדריכים תוכנית פעולה: אני אקנה לו שלושה זוגות נעליים. זוג אחד לעבודה, זוג לספורט בלבד, זוג סניקרס ליציאות ולהליכות קצרות. את כל שלושת הזוגות, אני מבקשת לשמור בארון נעליים.
וכך עשיתי: קניתי נעליים שכל ילד/בוגר היה רוצה, אופנתיות, וממש מתאימות לו במידת נעליים.
הנס קרה, גילי מאז לא קורע נעליים. האם הוא הרגיש נוח יותר בנעליים החדשות? או אולי הבין שהנעליים אופנתיות ויפות והוא הרגיש את ההשקעה בו ושם לב להתלהבות המדריכים מהנעליים החדשות?
לא נדע…. ואולי ההוכחה להבנה שלו ולהצלחת מאמציי היא בעצם העובדה שכבר שנה וחצי, גילי לא קורע נעליים.
אני מודה למגיבים לפוסט הקודם, נשאלתי, מה המטרה שלי? מה אני רוצה להשיג? שאלה טובה, ובכן, אני רוצה להפנות את תשומת הלב לקשיים, לפתרונות, ולעודד חשיבה אחרת בדרכי ההתייחסות. וגם חלום קטן, אולי אצליח לחולל שינוי יסודי יותר, המדינה תאפשר פעמיים בשנה תלושים לנעלי ספורט אופנתיות (לא סניקרס) במחיר שבכל בית לחיים יוכלו לממן.
אשמח לתגובות בכל דרך, כל טוב והיו ברוכים,
ממני, איילה
