מה באמת ההבדל בין אימון ספורט של מבוגר אוטיסט לבין פעילות ספורטיבית למבוגר שאינו סובל מאוטיזם – מנקודת מבטה של אימא לבוגר אוטיסט
יאללה ספורט, למה לא?
נעים מאוד, שמי איילה ואני אימא של גילי. פוסט זה מדבר על הבן האוטיסט שלי, כבן 35.
מדי יום הפעילות הספורטיבית שלו כוללת הליכה על הליכון, כ-40 דקות, ופעילות שבועית בקבוצה הכוללת תרגילי כושר שונים.
אז הכל סבבה?… זהו… שלא.
כמו כולנו גם לו קצת נשבר מהשיגרה, וגם גילי רוצה חיים בלי מאמץ.
וכך בדיוק השגרה מתמוטטת…. כי איך יסביר אדם מבוגר כמו גילי שלא מדבר שהוא רוצה משהו אחר?
אז בואו נזכור, שהלחץ החברתי לא עובד עליו, והוא גם לא מרצה אף אדם בעולם, ובכל זאת הוא רוצה קצת אחרת…
אז פונים לאימא שלו, ואומרים לה שבחודש האחרון (או יותר) קשה לו בספורט, שהוא מסרב ללכת לחדר ספורט, שבערב הוא עצבני, ובכלל…
מה את כאימא מציעה לעשות?
גדול עליי… מה לעשות? מה אני יכולה לעשות? דבר אחד ברור שאני מרגישה שאני חייבת לעזור לצוות שבאמת משתדל כל השנה.
שבאמת העמידו לחברים חדר כושר מצוייד במכשירי ספורט. בנוסף לבעית המוטיבציה, כמובן, התעוררה בעית משקל ביתר שאת.
אז המצב הנוכחי: עולה במשקל… לא עושה ספורט, עצבני, ולא יודעים איך לצאת מהמעגל האינסופי. נראה לא טוב ומרגיש לא טוב.
החלטתי לשתף אתכם בחוויותיי כאימא לבוגר אוטיסט, בתפקוד נמוך, לא תקשורתי כלומר לא משתמש בשפה כדי להביע את עצמו, אלא מתבטא באמצעות תוכנות או תנועות ידיים.
אם מה שאני כותבת, מעניין אתכם תכתבו לי בכל צורה אפשרית שתבחרו.
בפעמים הבאות אשתף אתכם בפתרונות שמצאתי, ובאתגרים החדשים שנוצרו במהלך מציאת הפתרונות ויישומם.
