איך ניתן לסייע למבוגר חסר ישע – דרכו של המאמן להתפתחות ספורטיבית אלון פרידמן – מייסד "לב אמיץ" – מנקודת מבטה של אימא לאוטיסט בן 35.
כמה מילים על גילי, הבן שלי: גילי מבוגר בתפקוד נמוך, שאינו מתקשר מילולית, אלא באמצעות תוכנות ותנועות בלתי מילוליות. תושב רעננה, המתגורר בבית לחיים, הוסטל.
פוסט זה בעיקר מבקש להתמקד בשניים שבתמונה, במבוגר חסר ישע בתפקוד נמוך שהוא הבן שלי ושמו גילי, ובמאמן הספורט שלו.
ביום שישי האחרון, שוב עלינו על מגרש הכדורסל, אחרי הניסיון הראשון שהיה בשבוע שעבר. גילי היה בסדר בשבוע שעבר. זריקות טובות, כמעט בסל. בתמונות, כבר שמנו לב שיש לגילי תנועתיות טובה ושהוא ממוקד בסל, ושהוא משתף פעולה עם אלון. אבל שום דבר לא הכין אותנו לביצועים שראינו באימון אתמול, קליעה אחרי קליעה, ישירות לסל. בלי למצמץ גילי הפתיע, ואני מהצד מצלמת ודמעות זולגות לי מהעיניים. מה קרה פה? הנה למטה הוידאו שצילמתי. ולאחר מכן, חשבתי שצילמתי בוידאו, אבל שכחתי ללחוץ על הכפתור, מרוב בלבול. ????
אז בואו נדבר על השיטה של אלון, צעד אחר צעד. כבר מתחילת השיעור המבט של אלון מרוכז בגילי ובמצבו באותו מפגש, כדי לזהות את הצורך שלו עוד לפני שמתחיל האימון. ואז הוא מתעניין בשלומו תוך כדי חיבוק. ואלון אומר לי: "אני חייב לתת לו מה שהוא צריך בכדי שישתף איתי פעולה". וכך נרקמת עסקה בין המאמן ל"ספורטאי"(כך אלון מכנה את המתאמנים שלו). "הדיל" הזה מעורר מוטיבציה ויוצר אצל גילי תחושה טובה שנשמר כבודו ורצונו. האימון לוקח את גילי למקום של חוויה ספורטיבית, שמאפשרת הצלחות, ועדיין אתגר ביחס לפעם הקודמת. "אם הוא רוצה, תני לו, שירגיש שנענים לו, שמתחשבים בו, שיש לו מקום". אלון אומר לי.
אז, מה היה לנו פה? מתאמן ספורטאי, חסר ישע, שאחרי שנה של קורונה, החליט שאין לו חשק יותר לעסוק בספורט והעדיף להיות בחדר שלו.
ויש לנו אימא שהבינה שצריכים התערבות חיצונית, על ידי אדם שמסוגל לראות מעבר לפעילות הספורטיבית, שיכול לראות מעבר לספורט, ושיכול לראות את גילי מעבר למגבלה שלו.
ויש לנו מאמן, שבחר במודע, להתרכז באנשים, ילדים ומבוגרים, בעלי צרכים מיוחדים. אלון החליט להתרכז בנתינה ובשליחות שקבע לעצמו (אחרי שנים ארוכות של עבודה בהיי טק). "זכיתי להכיר את גילי", ואני רואה את הנחישות בעיניים ומבינה שמאמן כזה בא להוכיח שהמגבלה של גילי לא תמנע ממנו להתפתח.
אם פוסט זה נשמע לכם כהכרת תודה שלי לאלון, אתם צודקים. שבוע אחרי שבוע, גילי בא בשמחה לאימון, עושה מאמצים ומצליח לטפס על סולמות בגבהים שונים, לקלוע לסל, לקפוץ ולנתר. ובסוף האימון, לשבת נינוח ושמח עם חיוך והכרת תודה. כאימא אני מרגישה שהבן שלי זכה בגדול!!!
