איך לחגוג עם גילי, אוטיסט בתפקוד נמוך, את ההצלחות שלו באימון ספורט?
שמי איילה ואני אימא לבוגר אוטיסט, שמתגורר במסגרת חוץ ביתית, בהוסטל. החלטתי להיות לו לפה, להביא לעולם את עולמו, את האתגרים שאיתם הוא מתמודד, את קשריו ואת רגעי הנחת והסיפוק בחייו. פניתי ביוני 2021, לאלון פרידמן, מאמן ספורט המתמחה באימון ילדים ובוגרים בעלי צרכים מיוחדים, אחרי חורף של סגרים ובידודים, וביקשתי ממנו שיעזור לגילי בעניין ההתנגדות שלו לעסוק בפעילות ספורטיבית.
גילי מוזס – בן 35, אוטיסט בתפקוד נמוך שמשמעו שהוא נזקק לתיווך כדי לתקשר עם הסביבה, שמשתמש בתוכנות, על מנת להביע את דעתו, ואת רצונותיו.
כמה מילים על המאמן אלון פרידמן, מקים מיזם "לב אמיץ" לעידוד הספורט ככלי להתפתחות אישית, אלון פרידמן בוגר מכון וינגיט למאמנים , בוגר איזי שפירא שלוחה של אוניברסיטת בר אילן פעילות גופנית מותאמת עבור אוכלוסיה עם צרכים מיוחדים.
זהו, השבוע חלה התפנית הגדולה. גילי מתאמן עם אלון כבר שנה מאז יוני 2021, והשבוע הוא רץ מסביב למגרש הכדורסל. ראיתי את זה קורה והבנתי שלרגע הזה חיכינו. אין דרך למדוד התקדמות אצל גילי, כי הוא לא משימתי מהסוג, "תעשה 30 כפיפות בטן". ואולם, גילי בהחלט הישגי, הוא יודע שאם יקלע 5 קליעות בול לסל, הוא ילך לטיול עם אלון, מסביב לאיזור. וכך לנגד עינינו תוך 2 דקות, הוא משלים את המשימה, וקולע בלי להתבלבל.
כשראיתי שהוא רץ, הבנתי שגילי יצא לאור, והשתחרר מכבליו. הייתי מופתעת ושאלתי את עצמי מאיפה זה מגיע? ורגע אחרי, אמרתי לעצמי, מה זה חשוב, העיקר שמשהו השתחרר אצלו. אז החלטתי שאני צריכה להגיב לשינוי, לעשות חיבור, ולתת לו צ'ופר או משהו אחר בזמן האימון, להפתיע אותו בדרך כלשהיא, לעזור לו להוציא התרגשות ושמחה…
אני שם כל האימון בשביל הרגעים הקטנים, וגם בשביל הרגעים הגדולים. אני בצד, מצלמת כל רגע שאני חושבת שהולך להיות מרתק, מעניין, רגע פורץ דרך.
כך כמו בתמונה שלמטה, צילמתי כי ראיתי את המאמץ שגילי משקיע, והתמונה אכן משקפת את הרגע.
אני שם למעשה כדי לתמוך, לראות אותו כשהוא מתאמץ, ולחגוג את הרגעים הקטנים. בעצם, הכי חשוב בחיים לחגוג את הנצחונות הקטנים, לא לתת להישגים לחלוף ללא ציון האירוע.
אני מתפללת שנדע מה לעשות למענו שירגש אותו, מגיע לגילי לחגוג, מגיע לו רגעי הישגיות. הלוואי ונצליח ונזכה אותו בכמה רגעי אושר.
תודה לכם הקוראים, חג שבועות שמח,
איילה
